בעידן של טכנולוגיה כל כך מתקדמת, כשצורכים מוזיקה בצורה המונית יותר מאיי פעם, איך הגענו למצב שדווקא היום איכות הצליל כל כך ירודה? מתי זה בדיוק קרה שנגישות ונוחיות הפכה ליותר חשובה מאיכות? האם יכול להיות שלמאזין הפשוט איכות הצליל באמת אינה חשובה? הסטטיסטיקה אומרת שבחמש שניות הראשונות 25% מהמאזינים מחליטים האם להמשיך לשמוע את השיר או לעשות סקיפ, ו35% מחליטים אחרי 30 שניות.
חשוב שנבין שהגורמים היחידים שיכולים להשפיע במהירות כזאת הם אך ורק ז’אנר ואיכות צליל. זה ברור שאמן שבחר ז’אנר מסוים לא יחליף אותו, אבל בטוח שהוא לא היה רוצה שאותם אלה שאוהבים את הז’אנר שלו יבחרו לוותר על האזנה לחומרים שלו בגלל איכות הצליל הירודה, דבר שלצערנו הופך ליותר ויותר נפוץ היום. אז בואו נבין ביחד מה יצר את המצב הזה.
בסוף שנות השמונים עם המצאתו של הדיסק, חברות התקליטים ראו אפשרות ליצור הכנסה ענקית ללא הוצאות גדולות במיוחד. הם לקחו את כל האלבומים הישנים של האומנים שחתומים אצלם והדפיסו אותם על דיסקים, פעולה שכרוכה בהוצאה קטנה מאוד, וכך הגדילו את הרווחים שלהם בצורה ניכרת בשנים הללו. ברגע שהם שינו את היקף ההכנסות שלהם בצורה כל כך גדולה, המנהלים של החברות לא ידעו איך להתמודד עם רווחים כאלו. המנהלים הישנים שהבינו יותר בתהליך ממושך ומחושב של פיתוח קריירות לאומנים, הוחלפו עם מנהלים שהבינו יותר בניהול עסקים ופחות באומנות. להם היה יותר חשוב ליצור הכנסה גדולה ומיידית כדי שבכל סוף שנה הספרים שלהם ייראו שהם בגדילה וצמיחה. הם הלכו על “הצלחות בטוחות” שבמילים אחרות זה ללכת על האומנים שיוצרים מוזיקה עם המכנה המשותף הכי נמוך שיש אל מנת להגיע לקהל הרחב ביותר כדי להבטיח הצלחות והכנסות.
הנוסחה הזאת עבדה כל עוד היו מכירות אבל עם כניסת האינטרנט וכל האתרים השיתופיים ויו טיוב, הכול התחיל להתפרק. כניסת איי טיונס לתמונה לקחה הרבה יותר מידיי זמן וברגע שהצרכן התרגל להוריד מוזיקה בחינם, אפילו שיר בפחות מדולר נראה לו יקר. חברות התקליטים שרדפו אחרי כסף ופגעו באיכות המוסיקה שמתפתחת נפלו ועכשיו בתהליך טבעי ישנו מקום למוסיקה איכותית, שאינה תואמת רק את המכנה המשותף הנמוך ביותר. האמנים יכולים להביע את עצמם ואת היצירות האמתיות שלהם, מבלי להיות כפופים למנהלים בחברות התקליטים. האמן סוף סוף קיבל את עצמאותו, אבל גם לזה יש השלכות. במצב שבו גם חברות התקליטים הפסיקו לממן אותו וגם אף אחד לא קונה יותר דיסקים, האמן נשאר בלי מקור הכנסה אשר תאפשר לו לממן את ההוצאות הנדרשות לטובת יצירות איכותיות. במקביל, המהפכה הטכנולוגית שהביאה את האולפנים הביתיים שבעצם מורכבים ממיקרופון פשוט, כרטיס קול זול, מחשב בייתי, שני רמקולים והנה לכם “אולפן ההקלטות” לכל דבר בחדר שינה של כל אומן. עם כמה שעות של הדרכה עצמית וצפייה באיזה סרטון או שניים ביו טיוב והופ, הנה לנו טכנאי קול שמקליט את התקליט הראשון שלו וחושב שהוא על דרך המלך.
אז זהו שלא, או אולי כן, כי במצב שאנו נמצאים בו עכשיו זה כבר לא משנה מה הוא מוציא. הוא חושב שברגע שיש צליל שיוצא מהרמקולים, אז זה עובד. אין לו הבנה בסיסית עד כמה זה חשוב לדעת את הערך של צלילים מדויקים, איזון נכון ועיבוד נכון. למרות שהיצירה של אותו אמן אולי טובה, הוא מתקשה להבין למה לא “נדלקים” עליו ואין לו מושג שלמרות שהמאזין מוכן לשמוע את היצירות הללו ביו טיוב או באמ פי 3 מקומפרס עד מוות, המאזין לא מצליח להתחבר לתוכן כי משהו בתת מודע מפריע לו. משהו אפילו אולי מעצבן אותו וגורם לו אי נוחות.
מספיק שיהיו כמה תדרים לא נעימים במיקס או חוסר איזון קטן של הכלים וזה כבר יכול לגרום למאזין “להתנתק”. על מנת לגרום למאזין להתרגש, דרושה מיומנות שלוקח המון זמן לפתח ולא כל אחד שיושב מאחורי המקלדת יכול באמת ליצור סאונד, וזה ממש לא משנה כמה שהוא מוכשר. אז פתחתם רדיו לאחרונה ומצאתם את עצמכם אומרים ש”אין כבר מה לשמוע ברדיו” או ” וואלה, הכול נשמע זבל היום”. לא פלא שאתם חושבים כך כי אתם צודקים. כמובן שיש יוצאים מהכלל אבל רוב היצירות החדשות שאנחנו שומעים באמת לא נשמעות מספיק טוב וזה חבל.
אז, אומנים אנא מכם, קחו אחריות על היצירות הנפלאות שלכם ותקפידו לעשות כבוד להם ולא לחסוך בדבר הכי חשוב שהוא איכות הצליל כדי שהמאזין יוכל לחוות את הריגוש שאתם רוצים ליצור!
